• יו"ר החברה: פרופ' רן בליצר
  • משנה ליו"ר החברה: מלי קושא
  • גזברית: ד״ר לילך צולר
  • מזכיר: ד״ר מוטי חיימי
מגזין

פרופיל רפואי: פרופ' יוסף חביב, מנהל המחלקה הנפרולוגית ב"סורוקה"

"חולי כליות הם חולים מיוחדים", אומר פרופ' חביב שבמקביל לטיפול בחולים הכרוניים והניסיון להעניק להם תקווה, עוסק במחקר מולקולרי בדיאליזה פריטוניאלית ומציע למשרד הבריאות לקדם מרכזי מצוינות בפריפריה כיעד לאומי

פרופ' יוסף חביב, מנהל המחלקה הנפרולוגית ב"סורוקה". "בחולי כליות, טיפול מיטבי יתמקד בגורמי הסיכון לטווח הארוך ויינתן בשלב המוקדם של המחלה"

פרופ' יוסי (יוסף) חביב משכים קום עם אור ראשון ומגיע לעבודה בשש וחצי בבוקר. הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא נכנס אל המחלקה הנפרולוגית ב"סורוקה" הוא לברך את מטופלי הדיאליזה שלו בברכת בוקר טוב. "חולי כליות הם חולים מיוחדים", הוא אומר, "הם יודעים למי באמת אכפת מהם והם זוכרים איך אתה אומר יותר ממה אתה אומר. מצד המטפל, הטיפול בחולים כרוניים מחייב סבלנות אין קץ ואמפתיה. אסור לנו לשכוח שגם כשהגוף מקולקל, עדיין נותרת רוח האדם".

פרופ' חביב, בן 54, נשוי לאירית, אשת חינוך, ואב לחמישה - תום (29), עומר (27), נועה (26), ערן (21) ועינב (19), מתגורר בעומר.

את לימודי הרפואה שלו עשה באוניברסיטה העברית (1992-1986), משם המשיך להתמחות בנפרולוגיה, יתר לחץ דם ופנימית ב"הדסה" (2000-1993) ויצא להשתלמות מחקרית בבירמינגהאם, אלבמה (2003-2000).

"במחקר בסיסי השתלמתי בארצות הברית בריפוי גני", הוא מספר. "זו היתה תקופה שבה היתה התלהבות רבה מהאפשרויות של החדרת וקטורים ויראליים כדי לבטא גנים תרפויטיים. הייתי בין הראשונים שניסו לבטא גנים זרים ברקמת הכליה. הגעתי כמומחה צעיר בנפרולוגיה עם הכשרה מינימלית שקיבלתי בארץ במחקר בסיסי אבל עם הרבה חוצפה ישראלית, רכשתי ידע בהנדסה גנטית ולא ויתרתי עד שהצלחתי לייצר בעצמי וירוס חדש אשר הונדס לצרכים תרפויטיים. בהמשך הסתבר שהכליה מורכבת מדי והפתרון למחלותיה לא יגיע כל כך בקלות".

כיום שותף פרופ' חביב הן למחקר בסיסי והן למחקר קליני אפידמיולוגי באוניברסיטת בן גוריון וב"סורוקה". "קבוצת המחקר במחלקה הנפרולוגית ב'סורוקה' עוסקת בתחום ייחודי של מחקר מולקולרי בדיאליזה פריטוניאלית. במחקר האפידמיולוגי אנו מנסים לזהות גורמי סיכון לתמותה בחולי כליות באזור הנגב בשיתוף פעולה עם מרכזים אחרים בארץ ובעולם", הוא מציין.

מדוע בחרת דווקא בתחום הרפואי זה?

"בתחום הדיאליזה הגישה היא מולטידיסציפלנרית ומחייבת שיתוף פעולה בין גורמים רבים - סיעודיים, תזונתיים, סוציאליים וטכניים, במקביל לטיפול הרפואי. קיים בתחום קשר בלתי אמצעי לחולים כרוניים, שלרובם אין ריפוי מוחלט. גם מושתל כליה נשאר מטופל לאורך שנים רבות. יחד עם זאת, גם במצבים הקשים ביותר, נותר שביב תקווה".

מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?

"גישה חיובית תביא לתוצאות חיוביות. יוזמה, שיתוף פעולה ולקיחת אחריות יביאו מומנטום אשר יוביל במקרים רבים לכיוונים חדשים ולשגשוג. לעתים משלמים על כך מחיר אבל בראייה ארוכת טווח, גישה זו משתלמת. גם בטיפול בחולים, מרץ ואופטימיות מביאים מזור אם לא לגופו של החולה אז לפחות לרוחו".

ספר בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחיים המקצועיים?

"לפני שנים רבות כמתמחה בטיפול נמרץ פנימי ב'הדסה', טיפלתי בצעירה קנדית שהתנדבה לצה"ל ונדבקה בחיידק מנינגוקוק. למרות כל מאמצינו, החולה מתה משוק ספטי בתוך זמן קצר. סופם האכזרי של חיים קצרים על ידי הגורל העיוור היה לקח חשוב להתעורר מהתרדמה הדוגמטית ולקחת אחריות מקצועית ואישית".

המודל לחיקוי של פרופ' חביב הוא ד"ר אלברט שוויצר, זוכה פרס נובל לשלום לשנת 1952 על ייסוד בית החולים למברנה במערב אפריקה. "עבור ד"ר שוויצר הרפואה היתה עיסוק הומניסטי לא פחות ממדעי. הוא עסק במקביל במוזיקה, בפילוסופיה ובתיאולוגיה ועבורו 'האדם במרכז' לא היתה בגדר סיסמה בלבד. זכייתו בפרס נובל לשלום החזירה לבמה את החמלה שברפואה אשר לעתים נשכחת לטובת המדע. הוא חש הכרת תודה על מה שקיבל מסביבתו ומחויבות להחזיר לחברה על ידי שירות כרופא. לא פלא שהוא הגה את הפתגם 'הצלחה היא לא המפתח לאושר אלא האושר הוא המפתח להצלחה'".

ואם לא היית רופא, באיזה מקצוע היית בוחר לעסוק?

"אם לא הייתי רופא הייתי שופט. הציבור לא מודע מספיק לעובדה שרופאים בכירים נאלצים לעתים קרובות לקבל החלטות בעלות משמעות קריטית בנושאי חיים ומוות. בדומה לשופטים, לא רק הידע המקצועי בא לידי ביטוי אלא גם האישיות והמצפון של הרופאים משחקים תפקיד בהחלטות גורליות".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"העובדות מדברות בעד עצמן: בארץ, היחס בין תוצאות מערכת הבריאות להשקעה הכלכלית הנמוכה הוא בין הטובים בעולם. אבל יחס זה רלבנטי בעיקר למרכז שבו הרפואה הפרטית משגשגת. לכן, נדרשת אפליה מתקנת בפריפריה. לו משרד הבריאות היה קובע מרכזי מצוינות בפריפריה כיעד לאומי עם תקצוב ממלכתי מתאים, גם החולים בפריפריה היו זוכים לרמת הרפואה הזמינה במרכז. כפראפרזה על דברי אדם סמית: יש לדאוג לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית- המרכז כבר ידאג לעצמו".

שם בפריפריה, בסופו של עוד יום עבודה ארוך, חוזר פרופ' חביב אל ביתו בעומר ונהנה להתרגע בבריכה – "דווקא בגלל תנאי מזג האוויר בנגב, בסוף היום הטמפרטורה בבריכה בביתי חמימה ונעימה ושחייה בשעות הערב מקנה רגיעה ואיכות חיים אשר לא זכיתי לה כאשר גרתי במרכז. בתום היום, כאשר כבר אין כוח לטרוח לצאת מהבית לבריכה באוניברסיטה, מה טוב יותר מלפסוע מספר צעדים מחדר השינה לבריכה המשפחתית ולתת מנוחה לנפש ואתגר לגוף בשחייה יומית למרחק קילומטר. רבים מהרעיונות הטובים ביותר עולים במוחי בזמן השחייה".

נושאים קשורים:  פרופ' יוסי חביב,  המחלקה הנפרולוגית ב"סורוקה",  דיאליזה,  חולי כליות,  אוניברסיטת בן גוריון,  תמותה בחולי כליות,  ד"ר אלברט שוויצר,  אפליה מתקנת,  שירותי בריאות בפריפריה,  חדשות,  מגזין
תגובות
אנונימי/ת
20.07.2018, 14:05

רופא מעולה ואדם מעולה.

20.07.2018, 20:03

נזכרתי בפרופסור ג׳פרי ברליין מנהל נפרולוגיה בסורוקה שעזב את הארץ בסוף שנות השבעים לאחר שהשתכר כ 400$ לחודש. פגשתי אותו בוטרן הוספיטל של ברוקלין בשנות התשעים, והעלינו חוויות. היו זמנים בסורוקה!

אנונימי/ת
21.07.2018, 05:48

האיש והאגדה

אני יודע שהוא רופא מצוין כי כול מטופליו מדברים בשבחו. אבל כול אנשי צוותו וחולים מדברים על היותו בן אדם. וזאת הברכה הטובה ביותר שניתן להגיד על כול אדם - להיות בן אדם. ישר כוח.