• יו"ר החברה: ד"ר עידו לוריא
  • מזכ"ל: ד"ר אילן טל
  • גזברית: ד"ר אנג'לה דרניקוב
  • חברי ועד: פרופ' חגי חרמש
  • ד"ר מיכל רפפורט
  • ד"ר סעיד מוחמד מוסא
מגזין

ההפרעה הנפשית שגרמה למשבר פוליטי

על הקשר בין ביו-טרוריזם ומלחמה כימית להפרעה הנפשית הקולקטיבית שהתרחשה ממש על סף דלתנו - "תסמונת ג'נין". פרק בנושא תופעת ההיסטריה ההמונית מתוך ספרם החדש של פרופ' אליעזר ויצטום וד"ר יעקב מרגולין

הפיגוע במגדלי התאומים. אווירת חרדה מתמשכת

בתחילת המאה ה־21, במובנים רבים הפסיכיאטריה הינה עדיין אחד המקצועות הרפואיים הבודדים שיש בו אזורים שלמים שאינם ידועים, בדומה לכתמים הלבנים שהיו על מפת העולם בשלהי ימי הביניים (טרה אינקוגניטה). הגורמים להפרעות הנפשיות הקשות לא ברורים עד היום.

ההתמודדות עם הגורמים הנעלמים האלה מהווה נושא מרכזי בספר חדש "פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת איתי בחור ומוקדש לתיאור מספר פרקים משמעותיים בדרך הארוכה שהובילה לפסיכיאטריה המודרנית של ימינו.

"פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה". הגורמים הנעלמים להפרעות הנפשיות

המחברים פרופ' אליעזר ויצטום, פרופסור מן המניין בפסיכיאטריה באוניברסיטת בן גוריון, וד"ר יעקב מרגולין, לשעבר מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש ומנהל המרכז הקהילתי לבריאות הנפש–יפו, עוסקים בפסיכיאטריה קרוב ל-40 שנה.

"הבחירה שלנו במקצוע הזה לא היתה מקרית", אומר פרופ' ויצטום. "לדעתנו, הפסיכיאטריה היא ענף ייחודי במקצועות הרפואה השונים, קודם כל בשל אופייה ההומניסטי, שבולט במיוחד על רקע ההתמקצעות והטכנולוגיזציה ברפואה. בנוסף, כדיסציפלינה רפואית, הפסיכיאטריה שייכת למדעי הטבע אבל היא המקצוע הרפואי הקרוב ביותר למדעי החברה ולמדעי הרוח. על מנת לתת טיפול נאות למטופל, שלוקה במצוקה נפשית, חיוני להבין לעומק את הרקע החברתי והתרבותי שלו תוך התייחסות לרוחות התקופה והזמן (צייטגייסט - Zeitgeist)".

פרופ' אליעזר ויצטום. "התייחסות לרוח התקופה והזמן"

דוגמה לתופעה פסיכיאטרית הקשורה לתנאים התרבותיים והחברתיים ומשקפת אותם באופן דומיננטי, כמו גם את הלחצים, החרדות וחוסר הוודאות שמעסיקים את בני התקופה ואת הביטויים הסימפטומטיים שמקובלים בתרבות מסוימת בפרק זמן מסוים, היא תופעת "היסטריה המונית", שלה מוקדש פרק בספר החדש, להלן:

היסטריה המונית בתקופה המודרנית

היסטריה המונית היא תופעה בה מופיעים אצל יותר מאדם אחד סימפטומים, שלא ניתן להסבירם על בסיס רפואי־מדעי ולכן הם מכונים "היסטריים". ביטוי שכיח להיסטריה המונית מתרחש כאשר חברי קבוצה של אנשים חולקים הרגשה ואמונה, שהם לוקים בהפרעה או בתופעה־גופנית מסוימות, ולעתים קרובות מפגינים התרגשות רבה וחרדה או התנהגות לא רציונלית. תופעה פסיכו־חברתית זו כונתה גם "היסטריה קולקטיבית" ו"פסיכוזה קולקטיבית".

המאפיין העיקרי של היסטריה המונית הוא שההתנהגות החריגה ולעתים ביזארית מתבטאת בקרב מספר רב של אנשים. לרוב התופעה מתחילה כשאדם נעשה חולה או היסטרי בתקופת לחץ או במצב של חוסר ודאות; לאחר שמופיעים אצלו סימפטומים ראשוניים, אחרים מתחילים להרגיש סימפטומים דומים, שהינם מגוונים ובדרך כלל כוללים בחילות, חולשה, כאבי ראש וכו'. הסימפטומים יכולים גם להתבטא בצורה התנהגותית בדרכים שונות, צחוק, בכי, ריקוד ועוד.

הדיון המודרני במשמעות המושג "היסטריה המונית"

תיאורים מפורטים של הפרעות פסיכוגניות קולקטיביות ממשיכים להופיע בספרות הפופולארית ובספרות המדעית. בהפרעות אלו מתואר מגוון רב של סימפטומים ובדרך כלל התופעה כולה מכונה "היסטריה המונית"; מונח זה מרמז, שהתופעות השונות הן ביטויים של אותה הפרעה ונראה שלא כך הוא.

המונח "היסטריה" עתיק ומורכב, משמעותו שנויה במחלוקות, משתנה עם השנים ועשויה להתייחס לתגובה היסטריונית, למבנה אישיות ולאבחנה פסיכיאטרית ספציפית. חוקרים מודרניים נוטים להשתמש במונח במשמעותו הפסיכיאטרית הצרה ונמנעים מהקשרים מזלזלים ופוגעניים, שקשורים לשימושים אחרים בו. ההשתמעות הרפואית הברורה של המונח מתייחסת להתפתחות תסמינים, שאינם מוסברים על ידי מחלה גופנית או על ידי גורם אורגני, אבל מתאימים להקשר של הפרעות פיזיולוגיות או פסיכולוגיות.

שימוש במושג אחד לתיאור פסיכופתולוגיה אינדיבידואלית וגם לתיאור תופעות קולקטיביות הינו משגה שגור ותומך בחוסר דיוק, במיוחד כשהמושג בעייתי ורב־משמעי כהיסטריה. בנוסף, שפע של תופעות שונות ומשונות כונו ומכונות היסטריה המונית, ולא הוגדר גבול ברור בינה ובין התנהגות קולקטיבית חריגה.

ההתפרצות הראשונה תוארה ב־1787 במפעל כותנה בחבל יורקשייר שבאנגליה והתבטאה בהתכווצויות אלימות ובתחושת מחנק אצל 27 נשים וגבר אחד. במחצית השנייה של המאה ה־20 התפרצויות מוטוריות מסוג זה בארצות המערב הלכו ודעכו - מקובל לייחס זאת לאפשרות של העובדים להתארגן

חלק מהחוקרים הידועים התמודד עם העמימות הזאת באמצעות התעלמות מקיומה של תופעת ההיסטריה ההמונית. אחרים, אף שלא סיפקו הגדרה ברורה, הכירו בצורך להבדיל בין היסטריה שבה לוקים המון אנשים ביחד ובין תופעות אפידמיות, שכונו "דלוזיות קולקטיביות": כתות מילנריסטיות וכתות, שהתקבצו סביב נבואות אקסטטיות (כמו כת השייקרים) ושהינן תופעות פסיכוסוציאליות יותר מאשר ביטויים של הפרעה נפשית אינדיבידואלית. תיאור של תופעות כאלה במילים פסיכוזה המונית או היסטריה המונית אינו מדויק והינו ביטוי ספרותי, לא מינוח אבחנתי.

בשל הבעייתיות בשימוש במונח היסטריה הוצעו תחליפים, בהם "הפרעה פסיכוגנית המונית" (Mass psychogenic illness) ולאחרונה גם "הפרעה סוציוגנית המונית" (Mass sociogenic illness); זו מוגדרת כהתפתחות מהירה של סימנים וסימפטומים של הפרעה, שמשפיעים על חבריה של קבוצה מגובשת. ההפרעה נובעת ממערכת העצבים וקשורה לאי־שקט ולאובדן חלקי או מלא של התפקוד; זאת כאשר אין סיבה אורגנית מתאימה לתלונות הגופניות, שמבוטאות בצורה לא מודעת.

לפי המינוח הפסיכיאטרי הסטנדרטי (DSM), הפרעה סוציוגנית המונית נכללת תחת הכותרת הכללית של הפרעות סומטופורמיות. לפי הנוסח המשודרג והמחודש של DSM-5, ההפרעה הסוציוגנית ההמונית מתאימה לתת־קטגוריות של הפרעות כמו הפרעות דיסוציאטיביות והפרעות סומאטיות (Somatic symptom disorders). לפי המינוח הזה, הפרעות אלו הינן קבוצתיות ולא אינדיווידואליות ולכן אינן נכללות ב-DSM.

כאשר בוחנים את התוכן של התגובה ההמונית, למרות המגוון הרב של הסימפטומים שלה, ניתן לאפיין שתי קטגוריות מרכזיות; הראשונה כוללת תגובות חרדה: כאבי בטן, לחץ בחזה, סחרחורת, חולשה, כאבי ראש, נשימת יתר (היפרוונטילציה), תחושת עילפון ודפיקות־לב מהירות; אלה נמשכים מספר שעות או יום, כשהחרדה הקיצונית מלווה את מה שנתפס כאיום מפחיד (בדרך כלל מדומה). תבנית התנהגותית זו מוכרת היטב ומדווחת בעיתונות הפופולארית, בספרות הרפואית ובספרות של בריאות הציבור.

הקטגוריה השנייה ממוקדת בהפרעות מוטוריות ובדרך כלל מתייחסת להתפרצויות, שבהן נתקלים בספרות הפסיכיאטרית. התפרצויות אלה נדירות יותר, בעבר נקראו "הפרעות קונברסיביות" וכוללות בין היתר התכווצויות שלא על בסיס אפילפטי, אי־שקט פסיכומוטורי, התקפי צחוק ונפילות, מצבי טראנס ואיחוז, וסימפטומים שנראים כהפרעה נוירולוגית, בהם חולשה ושיתוק, ואין להם הסבר אורגני. קטגוריה זו מאופיינת בהצטברות איטית של מתח, מוגבלת לסביבה חברתית ייחודית ונמשכת שבועות ואף חודשים.

מאנית הריקודים - "שוטים רוקדים", הנדריק הונדיוס, 1642. באדיבות איתי בחור הוצאה לאור

עד המאה ה־20 רוב ההתפרצויות המדווחות היו מהסוג המוטורי; מגפות הריקודים ותופעת הטרנטיזם מתאימות לתבנית הזאת. במהלך המאות ה־18 וה־19 ובתחילת המאה ה־20 הלכה והתפתחה המהפכה התעשייתית, שהתאפיינה בתנאי־עבודה אכזריים: שכר נמוך, העסקת ילדים ומניעת אפשרות להתאגד ולשפר את תנאי העבודה ואת השכר. בחברה המערבית, התוצאה של משטר־עבודה מדכא זה היתה התפרצות של אפיזודות רבות מהסוג המוטורי, במיוחד בבתי החרושת. אפיזודות כאלה תועדו באנגליה, בגרמניה, בצרפת, באיטליה וברוסיה, ובהן תוארו התכווצויות, הפרעות תנועה ותלונות נוירולוגיות שונות.

במאה ה־21, בייחוד לאחר האירוע הטרוריסטי של נפילת מגדלי התאומים, גדלו מאוד האיומים גם בתחום הנשק הכימי והביולוגי. אווירת חרדה מתמשכת סביב הסכנות הצפויות בתחומים אלה מהווה רקע להתפרצויות בעלות אופי פסיכוגני

ההתפרצות הראשונה תוארה ב־1787 במפעל כותנה בחבל יורקשייר שבאנגליה והתבטאה בהתכווצויות אלימות ובתחושת מחנק אצל 27 נשים וגבר אחד. במחצית השנייה של המאה ה־20 התפרצויות מוטוריות מסוג זה בארצות המערב הלכו ודעכו; מקובל לייחס זאת לאפשרות של העובדים להתארגן, לשיפור הדרמטי בתנאי השכר והעבודה ולתשומת הלב לבריאות העובד.

באותה תקופה היתה נהוגה משמעת נוקשה בבתי הספר ובמוסדות האקדמיים במערב אירופה ובמרכזה, בייחוד בגרמניה, בשווייץ ובצרפת. במקומות אלה אירעו התפרצויות מוטוריות, שכללו התכווצויות, רעד בכל הגוף והתקפי־צחוק בלתי נשלטים (בין היתר בבית ספר לבנות בבאזל); לעתים הסימפטומים נעלמו לאחר שעות הלימודים וחזרו עם החזרה למסגרת בית הספר.

במאה ה־20 החשש ממפגעים סביבתיים – בהם איכות האוויר, האוכל והמים – נעשה לגורם הלחץ הדומיננטי; זאת בתמיכת פחדים דמיוניים, שהתעוררו מריחות מסתוריים. התפרצויות המוניות שקשורות לתכנים אלה היו מהקטגוריה הראשונה, החרדתית; הן התפשטו במהירות וגם ההחלמה מהן היתה מהירה. לקראת סוף המאה ה־20 היו התפרצויות רבות על רקע טענות לא־מבוססות להרעלות בגז, שאת ריחו (כביכול) הרגישו הנפגעות.

במאה ה־21, בייחוד לאחר האירוע הטרוריסטי של נפילת מגדלי התאומים, גדלו מאוד האיומים גם בתחום הנשק הכימי והביולוגי. אווירת חרדה מתמשכת סביב הסכנות הצפויות בתחומים אלה מהווה רקע להתפרצויות בעלות אופי פסיכוגני.

רשימת ההתפרצויות הסוציוגניות או הפסיכוגניות ההמוניות הינה ארוכה מאוד. בחרנו להביא אירוע  מהמאה ה־20, שמדגים בצורה טיפוסית את המאפיינים של התפרצות כזו.  אירוע זה התרחש ממש על סף דלתנו, בגדה המערבית, וכונה גם 'תסמונת ג'נין'.

מגפת ההתעלפויות בבית הספר בעראבה או "תסמונת ג'נין"

ב־21 במרץ 1983, בשעה שמונה בבוקר, תלמידת־תיכון פלסטינית מעראבה התלוננה על קוצר נשימה, בחילה וסחרחורת. בשעתיים הבאות שש תלמידות נוספות פיתחו סימפטומים דומים. כמה תלמידות טענו, שהבחינו בריח חשוד מסריח שהזכיר להן ביצים סרוחות (כנראה מימן גופריתי; יותר מאוחר התברר שהריח הגיע מבית שימוש לא תקין). בשעה עשר הגיעו שלטונות הבריאות, שהוזעקו בקריאת חירום, ועל סמך הבהלה והדיווחים של התלמידות, העריכו שמדובר בגז רעיל. בשטח נערך חיפוש רחב ולא נמצא דבר, אך במהלכו ועד ההפסקה, עוד עשר תלמידות פיתחו תסמינים דומים. בהפסקה לא קרה דבר. בשעתיים שאחריה נפגעו עוד 15 נערות. לקראת היום השני, 61 תלמידות וחמישה מבוגרים אושפזו בבית חולים.

הליגה הערבית האשימה את ישראל בניסיון להכחיד את האוכלוסיה הערבית על ידי שימוש בחומרים כימיים. רופאים פלסטינים מטול כרם העלו את ההשערה, שזהו ניסיון לגרום לעקרות אצל צעירות ערביות בגיל הפריון

הגל השני התרחש חמישה־שישה ימים אחר כך, בימים 26-27 במרץ. 246 אנשים לקו בסימפטומים, רובם תלמידות ואנשי צוות הוראה מהעיר ג'נין ומשני כפרים בסביבה. תושבים בג'נין דיווחו על רכב חשוד, שעבר בעיר ופלט עשן סמיך וחזק, ולכן התסמונת הפסיכוגנית כונתה גם "תסמונת ג'נין".

ב־3 באפריל התחיל הגל השלישי, שהיה מסיבי והתרחש סימולטנית ברבעים של טול כרם ובדרום הר חברון (בעיקר ביאטה). ההפרעה התפשטה במהירות באזור הר חברון, תוך שעתיים חלו 90% מהתלמידים. דווח גם על ארבעה מקרים של חיילים ישראלים, שהיו מוצבים באזור. בגל הזה נפגעו 307 בני אדם באזור הר חברון ו־211 באזור טול כרם. סגירת בתי הספר עצרה את שרשרת האירועים וסיימה את האפידמיה.

בסך הכל נפגעו 949 אנשים, מהם 747 תלמידות בגיל 17-12. התלונות השכיחות ביותר היו כאבי ראש, סחרחורת, כאבי בטן וראייה מטושטשת. הסימפטומים שנחוו בגל הראשון על ידי התלמידות בעראבה היו חמורים יותר ונמשכו זמן רב יותר מאשר אצל תושבי ג'נין וסביבותיה. 27% מהנפגעים אושפזו יותר מפעם אחת ו-4% אושפזו שלוש פעמים ויותר.

במהלך התפתחות האפידמיה נפוצו בגדה שמועות, שההרעלה היא מעשה ידם של מתנחלים וה"ניו יורק טיימס" דיווח, שמנהיגים פלסטינים האשימו את המתנחלים במלחמה כימית נגד האוכלוסיה הפלסטינית. בעיתונות הישראלית הופיעו כתבות ובהן אנשי־ביטחון בכירים העלו השערות, "שקיצונים ערבים פיזרו גז מרעיל בכמויות קטנות" ורמזו רמיזות גסות, שהצד הפלסטיני מעוניין בהרעלה כזאת כדי ליצור פרובוקציה והקצנה. הועלו גם טענות שהעיתונות הערבית מעודדת את הנערות להפיק סימפטומים כאלה. הליגה הערבית האשימה את ישראל בניסיון להכחיד את האוכלוסיה הערבית על ידי שימוש בחומרים כימיים. רופאים פלסטינים מטול כרם העלו את ההשערה, שזהו ניסיון לגרום לעקרות אצל צעירות ערביות בגיל הפריון.

דרמטיזציה והקצנה אפיינו את כותרות העיתונים ואת דיווחיהם: תיאורים לא מדויקים הוצגו כעובדות ברורות והודגש האופי המסתורי של הרעלת־גז תוך יצירת רושם, שהיא לא נגרמה על ידי גורם טבעי. בתיאורי הגל השני העיתונים השתמשו במונח "רעל'" דיווחו שהתלמידות הורעלו ולא דיווחו, שהגל הראשון בעראבה חלף בלי מקרי מוות ובלי נפגעים עם שאריות כרוניות.

נראה ששני הצדדים נלכדו בהשפעות הסוציו־פוליטיות של הקונפליקט. בשלבים מסוימים כל צד האמין שהאפידמיה היא תוצאה של מזימה שיזם הצד השני. אמונות אלה באו לידי ביטוי בדעותיהם וברגשותיהם של הכתבים ותרמו להמשך המומנטום של האירועים. את הביטוי לעוצמת ההשפעה של העיתונות ניתן לראות בכך שגם ארבעה חיילים ישראלים באזור הר חברון לקו בתסמונת.

ברוך מודן, מנכ"ל משרד הבריאות ואפידמיולוג נודע, ביצע חקירה אפידמיולוגית מקיפה בעזרת צוות גדול; לאחר שכל הגורמים הפיזיקליים הכימיים והביולוגים נשללו, הגיע למסקנה שהאבחנה המתאימה ביותר היא של היסטריה המונית.

הפלסטינים האשימו את מודן וצוותו בטיוח, דחו את בדיקותיו ואת מסקנותיו, ודרשו שתיערך בדיקה על ידי גורמים בינלאומיים. צוות בדיקה של מומחים מהמרכז למחלות זיהומיות באטלנטה (CDC) שבארצות הברית ביצע בדיקות מקיפות משלו וראיין את הנפגעות. כל הבדיקות היו שליליות, ללא כל ממצא בבדיקות החולים וללא ממצאים חיוביים בבדיקות המעבדה.

המומחים הגיעו למסקנה שזו הפרעה פסיכוגנית חריפה, שמאופיינת בסימפטומים של כאבי ראש, מצוקה נשימתית, בחילה, כאבי שרירים ומספר סַמָּנִים נוירולוגים משתנים, שאין להם בסיס אורגני. את אבחנתם תמכו בעובדה, שרוב הנפגעים היו נערות מתבגרות ובעובדה, שהמחלה לא פגעה בתינוקות, בנערים מתבגרים ובגברים בוגרים – עדות לכך שלא מדובר בטוקסין (רעלן).

במאה ה־21, המכנה המשותף של הטריגר להתפרצויות כאלה הוא פחד מזיהום סביבתי כמו גז טוקסי, הרעלת מים או גורם קטלני ביולוגי; מזהמים, שהסיבה המפחידה ביותר להופעתם היא ביו־טרוריזם או מלחמה כימית או ביולוגית

המומחים לא מצאו כל עדות לכך שסימפטומים פוברקו ושיערו שהטריגר לפריצת ההפרעה היה אותו ריח רע, שנפלט מבית השימוש שהתקלקל; זה הביא לשרשרת־אירועים מבוססת על גורמים פסיכולוגיים; אלה פעלו על רקע הסיטואציה המורכבת וחוסר האמון ההדדי, ועל רקע המתחים הקשים שנובעים מהם, שהוגברו על ידי דיווחי העיתונות ושידורי הרדיו. התפרצות זו מתאימה לקטגוריה הראשונה של ההתפרצויות, שממוקדות בחרדה ובתסמינים גופניים.

סיכום

בפרק זה תיארנו סוג מיוחד של הפרעה נפשית קולקטיבית, שאינה נכללת ב-DSM.

בספרות ישנם דיווחים רבים על תופעה כזו, שמתבטאת בצורות שונות ומשונות, בעבר ובימינו. התוכן של ההתפרצויות קשור לתנאים התרבותיים והחברתיים ומשקף אותם באופן דומיננטי, כמו גם את הלחצים, החרדות וחוסר הוודאות שמעסיקים את בני התקופה, ואת הביטויים הסימפטומטיים הקבוצתיים שמקובלים בתרבות מסוימת בפרק זמן מסוים.

במאה ה־21, המכנה המשותף של הטריגר להתפרצויות כאלה הוא פחד מזיהום סביבתי כמו גז טוקסי, הרעלת מים או גורם קטלני ביולוגי; מזהמים, שהסיבה המפחידה ביותר להופעתם היא ביו־טרוריזם או מלחמה כימית או ביולוגית. החרדות הקשות שמתעוררות מבוטאות בכאבי ראש, קשיי נשימה, בחילות, סחרחורת וחולשה. לרוב, ההתפרצויות מתחילות לאחר אירוע אמיתי שמפורש לא נכון או בשל גל שמועות על סיטואציה קטסטרופלית.

נערכו מחקרים על האישיות, בניסיון לבחון אם קיימים מאפיינים לטיפוס מסוים שנוטה ללקות בהפרעות כאלה; התוצאות לא היו מובהקות והן שנויות במחלוקת. בסך הכל מקובל, שהתפרצות כזאת אינה קשורה להפרעה פסיכולוגית או להפרעת־אישיות מסוימת וכל אדם עשוי ללקות בה בתנאים מתאימים של חוסר ודאות, מצבי־דחק קשים ופחדים.

נושאים קשורים:  "פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה",  תסמונת ג'נין,  היסטריה המונית,  DSM,  הפרעה נפשית קולקטיבית,  הפרעה נפשית,  חדשות,  מגזין
תגובות
14.05.2018, 17:24

מעמר מצויין

14.05.2018, 17:26

סליחה-מאמר מצויין

אנונימי/ת
17.05.2018, 20:07

DSM-5 הוא בדיחה גרועה במיוחד וגם מזיקה . משתקפת בו פוליטיקה נכלולית ,
אינטרסים של חברות תרופות וקבוצות אינטרסנטיות חזקות נוספות .
אינני מתייחס למהדורה הנוכחית של ה-DSM ברצינות .
המאמר מענין בהחלט .