לפני 6 שנים וקצת (הזמן עובר מהר) הגיע בחור בן 25 לביה"ח בילינסון, אחרי שבלע חפיסת כדורים בנסיון לסיים את חייו. כשהגיע, יחד עם הוריו, הסביר שהוא לא רוצה שום עזרה. הוא סיפר בצלילות מוחלטת על אהבתו הנכזבת וביקש שנניח לו לסיים את חייו כפי שהוא בוחר.
עוד בעניין דומה
רגע אחרי, דחפתי לו צינור זונדה דרך האף, דרך הצינור הכנסתי פחם פעיל ישר לקיבה. הוא התפתל, בכה והתחנן שנפסיק. לא הפסקנו. והצלנו את החיים שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה, ולא האחרונה, בה טיפלתי באדם בכפייה.
"בחור בן 25 הגיע לביה"ח בילינסון לאחר שבלע חפיסת כדורים. הוא הסביר שהוא לא רוצה שום עזרה; רגע אחרי, דחפתי לו צינור זונדה דרך האף"
לפני שבועות בודדים, נער בן 16, בריא לחלוטין בנפשו, החליט להפסיק את טיפולי הכימותרפיה. ההורים שלו , האפוטרופוסים שלו - הסכימו ותמכו בהחלטתו. הרופאים, שלא הסכימו, פנו לבית המשפט, אשר החליט להוציא צו מעצר לאותו הנער.
נער בעל יכולת קבלת החלטות, צווה להגיע לבית החולים, להפשיל את השרוול ולקבל רעל לתוך הוריד, שיחד עם התאים הסרטניים - יהרוג גם את התאים החיוניים והטובים שלו. הרופאים, גם כאן, כנראה הצילו את חייו.
קשה לי שלא להשוות את שוויון הנפש הקיים בקרב ציבור הרופאים (ובכלל) לפעולות מעין אלה, אל מול הזעקה הגדולה הקיימת על הזנה בכפייה של שובתי רעב.
בכל המקרים - מדובר במחאה, אמירה או החלטה של אדם על גופו שלו, ואין לטעמי לאף רופא או שופט את המקום להחליט אם הנ"ל לגיטימית או לא.
בשני המקרים הראשונים (ודוגמאות יש עוד אינספור) - בוחרים הרופאים לקיים את שבועת הרופא העברי: "ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים".
ועדיין - במקרים הראשונים, הגביר בחלוק הלבן מצטייר כמלאך הגואל את האדם מהחלטתו; אך באחרון - כשטן הכופה את דעותיו כדי למנוע את מחאת האסיר.
ככל דילמה אתית - גם כאן אין בעיניי תשובה אחת פשוטה לשאלה מה לעשות כשאדם בריא בנפשו בוחר לפגוע בחייו שלו בהבנה ברורה (גם אם לאותו הרגע בלבד) של ההשלכות.
אך אני כן קוראת כאן לחבריי לקהילה הרפואית להפסיק עם הפופוליזם.
בין אם אתם מחליטים לכבד את בעלותו המוחלטת של כל אדם, בכל מצב, על גופו שלו, מבלי לכפות את דעתכם הרפואית
ובין אם אתם מחליטים שיש קווים אדומים בהם על הרופא לדבוק בערך חיי האדם לפני ערך הבחירה החופשית - בשני המקרים ובכל האפור שבאמצע - אנא, תדבקו בערכים שלכם בין אם מדובר בבחור צעיר המביע את אהבתו, נער או אסיר המביעים את מחאתם.
ולך - ממשלת ישראל - לא נתתי את הדעת כיוון שבעיניי שום דעה פוליטית לא צריכה להשפיע על השיקולים וקבלת ההחלטות במקרים שכאלה, אלא רק ערך חיי האדם, גם אם אותו אדם הוא בזוי ונאלח בעיניי.
אבל להבא - אם תפסיקי לאפשר לשביתת רעב להיות כלי כל כך יעיל וטוב לשחרור מוקדם - אנחנו נצטרך לעמוד בדילמה הזאת הרבה פחות.
ואת, את רק תעשי את עבודתך.
* אורטל תמם היא סטודנטית לרפואה ומחקר (שנה ה', מסלול MD-PhD); את המקרים המתוארים חוותה כחלק מהכשרתה כפרמדיקית; הפוסט פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה